מה ארגונים יכולים ללמוד מסודות האימפרוביזציה בג'אז?

אימפרוביזציה (או אלתור בעברית) היא תכונה יצירתית, המאמנת את המוח להתמודד עם מצבים לא צפויים, לא מוכרים ולא ניצנים לחיזוי, או במילים פשוטות – ספונטניות. התוצאה של כל מהלך אלתורי הוא חד פעמי, ייחודי, דינמי ובלתי ניתן לחיקוי.

אימפרוביזציה ידועה בתור אחת הטכניקות היצירתיות העתיקות בעולם, אם לשפוט לפי ממצאים היסטוריים של תרבות רומא העתיקה 400 שנה לפני הספירה.

אולם אחד התחומים המובהקים, שבהם אימפרוביזציה היא לב העניין, הוא מוזיקת הג'אז.

חוקר אמריקאי בתחום התנהגות ארגונית, קארל וייק (Weick) שייך לראשונה בשנת 1992 בין עולם הג'אז לעולם הארגוני, והציע לקבל השראה מעקרונות ה-Jazz Band למבנה ארגוני. פראנק בארט (Barrett), חוקר מביה"ס נאוול בקליפורניה, המחלקה לניהול מערכות, פיתח את ההשוואה שביצע וייק, ובמאמרו משנת 1998 הוכיח כיצד חוקי האימפרוביזציה של הג'אז יכולים לשמש דוגמה לארגון מבוסס חדשנות ולמידה. http://www.taosinstitute.net/Websites/taos/Images/ResourcesManuscripts/Barrett2.pdf

כדי להוכיח זאת, הוא פרט בתחילת מאמרו את 7 מיומנויות היסוד של כל להקת ג'אז:

1. יכולת פרובוקטיבית – מאמצים מכוונים להפריע להרגלים ותבניות ידועות מראש – ספונטניות ויצירה עם חומרים שנמצאים בהישג יד (כלי נגינה מסוימים, למשל)

2. אימוץ של טעויות כמקור ללמידה

3. נטיה משותפת לקראת מינימום מבנה למען יצירת מקסימום גמישות

4. משימת הפצה: משא ומתן ודיאלוג מתמשכים לקראת סינכרון דינמי בין כל הנגנים והאימפרוביזציה שלהם

5. הסתמכות על תחושה רטרוספקטיבית ועל סמך המסקנות בניה של תבניות ש"עושות שכל"

6. "להסתובב": חברות בקהילה שמבוססת על פרטיקה (השתתפות בסשנים של ג'אז, למשל)

7. "לקחת תור" באמצעות סולו או תמיכה בסולו של מישהו אחר

עוד לפני שניגש לאיך עקרונות אלו יכולים להיות מוטמעים בארגונים, חשוב לכלול במאמר את המחקר המרתק ביותר שנעשה בתחום. מדובר על חוקר ייחודי בשם צ'ארלס לימב (Charles Limb), גם חוקר מוח וגם מוזיקאי ג'אז. בהחלט שילוב מעניין... אלא שלימב לקח את השילוב הזה למקום מעשי: הוא ערך מחקר באמצעות מכשיר ה-fMRI, סורק מוח המאפשר לראות פרטים על תפקוד חלקי המוח בהתחשב בכמות החמצן המוזרם אליהם. את המכשיר הזה הוא הפעיל על נגני ג'אז בזמן סשן של אימפרוביזציה. למסקנות המחקר יש השפעה אדירה על חקר היצירתיות.

לימב התרכז בעיקר בשני חלקי מוח: medial prefrontal cortex - MPC - האחראי על ביטוי איש ו-dorsolateral prefrontal cortex - DLPFC - האחראי על ניתוח ובקרה על פעולות אימפולסיביות. המחקר הראה באופן חד משמעי, שבזמן אימפרוביזציה, ה-DLPFC פשט הפסיק את פעולתו, "נסגר", או על פי לימב עצמו: "זו יכולה להיות תוצאה של השעיה של תהליכי ניטור ובקרה המשויכים באופן טבעי לוויסות של שליטה מודעת על פעולות מונחות מטרה, צפויות ומתוכננות". כלומר, בתהליך אימפרוביזציה אין ניתוח ובקרה – רק ספונטניות וביטוי אישי.

נחזור לארגונים, וננסה לענות על השאלה כיצד ניתן לאמץ עקרונות אלו לתוך ארגונים, במיוחד לאור העובדה שארגונים בנויים מטבעם על סדר, נוהל מובנה מראש, פרגמטיות ורציונליות. פראנק בארט מציע במאמרו לנקוט בצעדים הבאים:

1. להגביר את עיבוד המידע במהלך תכנון וביצוע של פעולות ומשימות: עקרון זה יכול להיות מיושם בהגדרת ערכים ארגוניים ומטרות עסקיות, המביאות לחדשנות וצמיחה. נגני ג'אז מאתגרים את התבניות הידועות מראש, אך הם יוצרים באימפרוביזציה גם תבניות חדשות, שיש להן משמעות ומטרה. בסופו של דבר – הם יוצרים יצירה. ארגונים יכולים להשתמש בעקרון של ניסוי ותהיה, המאפיין כל כך את האימפרוביזציה בג'אז על מנת לייצר רעיונות חדשים, להציע אלטרנטיבות שונות ולתכנן את היישום שלהן בפועל.

2. לטפח יכולת פרובוקטיבית – "הפרעות" יצירתיות על מנת לגלות שטחים לא ידועים: עקרון זה יכול להיות מיושם בפתרון בעיות, שאינן בהכרח מוכרות וידועות. זוהי הזדמנות להכנס למקומות, שלא נכנסים אליהם בדרך כלל, הרבה מעבר לאיזור הנוחות. לא ללכת תמיד להרגל המוכר והידוע. יש כאן גם מקום להגדיר מחדש גבולות, הרגלים, נהלים, אפשרויות לשיתוף פעולה. מוזיקאי הג'אז הנודע, מיילס דיוויס, נהג להפתיע את להקתו בהופעות עם שירים שלא נכללו בתכנית המקורית או שלא נעשו עליהם חזרות כלל. לפעמים נהג להתחיל שירים מוכרים בסולם אחר לגמרי, כדי לאתגר את הנגנים. הפרובוקציה הגדירה מחדש את גבולות היצירתיות והיצירה של הלהקה, ומיקמה אותה בקידמת הבמה של גדולי הג'אז בכל הזמנים.

3. לוודא שלכל אחד יש הזדמנות לסולו מידי פעם – לכל מוזיקאי ג'אז יש הזדמנות לסולו. ארגונים יכולים לאמץ את העקרון, לאפשר ולהנגיש את היכולת להתנהלות עצמאית וביטוי אישי. אפשר וכדאי לתגמל באופן מיוחד את אותם האנשים/הצוותים, המאפשרים לחבריהם "לנצוץ". במבנה זה אין מקום לדומיננטיות או לאגו. ארגונים צריכים להבנות תהליכים עם חוקי ברורים, כגון: לכולם מותר לבטא את עצמם בתורם, אין סדר עדיפות לדעות, אין אפשרות לאדם אחד להשמיע את עצמו יותר מאחרים, הדיון הקבוצתי חופשי ללא כפיה או הפעלת כוח כלשהו.

4. לטפח התנהגות של קבלה – ארגונים יכולים לטפח תרבות של חוסר שיפוטיות וביקורת על חדשנות ורעיונאות. כדי לאפשר ל"סוליסטים" לבטא את הרעיון, הם צריכים להרגיש בטוחים ליצור את הרעיונות בסביבה תומכת, מעודדת ומקבלת. זוהי סביבה של מנטורינג והקשבה. בדומה ללהקת ג'אז – שימו לב כמה פרגון הדדי יש בתוך הלהקה לכל אחד מהסוליסטים בזמן האלתור. זהו חלק מובנה מהתרבות והאווירה המיוחדת של הג'אז.

5. לייצר מבנה ארגוני, המאפשר גם לאינפורמציה שולית להתקיים – וזאת בגלל שחשוב לטפח יצירתיות בארגון, שמניעה חדשנות ומובילות, ובנוסף, כל אינפורמציה שנחשבת שולית היום יכולה להפוך לפיצוח האסטרטגי המדהים הבא.

6. ליצור תרבות ארגונית שמאפשרת לעשות טעויות וללמוד מהן – כיוון שבתהליך יצירתי יכולות לקרות גם טעויות כתוצאה משיקול מוטעה או חפזון, ארגונים צריכים להפנים תרבות של ניסוי וטעיה, חוסר פרפקציוניזם, אפשרות לסלוח על משגים ולמידה מטעויות. הדיווח על טעויות צריך להיות פתוח וללא פחד, מתוך רצון ללמוד ולצמוח.

7. לטפח את יכולת המשחקיות ולהוריד את רמת ההאחזות – מוזיקאי ג'אז עובדים בתוך פרדוקס: שליטה וחופש, עצמאות וכפיפות לתבניות, כניעה ושליטה. הדילמה הזו קיימת גם בארגונים. מוזיקאי הג'אז פותרים זאת על ידי גישה של משחקיות – כלומר, לקבל את הדילמה כמו שהיא, ולהפנים שלפעמים אתה בשליטה ולפעמים אתה נכנע, לפעמים אתה עצמאי ולפעמים כפוף לחוקים. המטרה היא להנות מהמשחק ומהתהליך, ולהפיק מכל התנסות משהו טוב. אולי זה ההסבר המעניין ביותר לכך ש"כיף" יכול להפוך להיות אחד מערכים הארגוניים החזקים ביותר בארגונים של היום.

 

ואם מדברים על כיף, אני מזמינה אתכם להתנסות בתרגיל אימפרוביזציה אחד, הלקוח ממאגר התרגילים הטוב ביותר ברשת בנושא זה - Improv Encyclopedia. זהו תרגיל עבודה על ספונטניות במצבים של משבר

כמו כן, מומלץ לצפות בהרצאתו של צ'רלס לימב ב-TED, המתארת את המחקר שעשה עם מוזיקאי ג'אז.